הטבע שסביבנו הוא מקור השראה לרבים. להוגי הדעות הוא כוח מנחה, ולאמנים - מודל לרעיונות וחיקוי. כשם שלאונרדו דה וינצ׳י למד את מעופן של הציפורים כדי להיטיב לשרטט את מכונות התעופה שלו, כך יותר ויותר ויניירונים )כורמים שהם גם ייננים( מתבוננים בטבע כדי ללמוד ממנו. מאס קאנדי, יקב קטלוני-ספרדי, הוא דוגמא מצוינת להשפעה המבורכת שיכולה להיות לטבע על מי שמניח לעצמו לספוג השראה, ובאמצעותה לנסח את הערכים שמנחים אותו. ארבעת הצעירים הקטלונים שיזמו את הפרויקט החדשני והמסקרן הזה מכבדים את נופי הילדות שלהם כאילו הטבע בעצמו גם הוא שותף ליוזמה. יחד הם פועלים לאתר זני ענבים ילידיים נשכחים וכאלה שנמצאים על סף הכחדה. הם משקמים כרמים זנוחים באמצעים אורגניים ששומרים על האיזון של המערכת הסביבתית הביולוגית, ומחזקים את הגפנים הוותיקות באמצעות תערובות מיקרואורגניזמים שהם מגדלים במיוחד. כך מונעים את הצורך בהדברה כימית או בדישון תעשייתי, מקבלים פרי ייחודי ובריא ומבטאים בצורה מרגשת את הטבע של פנדס. לקטלוניה, האזור האוטונומי בצפון מזרח ספרד שבירתו היא ברצלונה, יש תרבות יין ייחודית שהחלה לפני 2500 שנים עם הפיניקים והיוונים. בסוף המאה ה18- יין ואלכוהול היו ממוצרי הייצוא החשובים ביותר של קטלוניה, ובזכות היקפם היא מיקמה את עצמה בחזית הדינמית של תעשיית היין הספרדית, והובילה שינויים ורפורמות כמו החדרת הזנים הבינלאומיים ואת הכורמות המתועשת. לצרפת, שנמצאת מהצד השני של הרי הפירנאים, הייתה תרומה גדולה לוורסטיליות הסגנונית של היין של קטלוניה, והשפעה מכרעת על היינות המפורסמים יותר שלה. קחו כדוגמה את היין האדום היבש שמזכיר את זה של אזור היין הצרפתי הקרוב, רוסיון, או את הקאווה הפופולרית, יין מבעבע שנעשה בסגנון המסורתי של אזור שמפיין, ותבינו כמה רחבה היא המשרעת הסגנונית. הזנים האדומים המובילים בקטלוניה הם טמפרניו, גרנאצ׳ה )גרנאש(, מונסטרל )מורבדר( וזני בורדו. הלבנים, שגדלים באזורי הקאווה הגבוהים והקרירים יותר, הם מקבאו, פארייאדה, צ׳ארלו וכן שרדונה. ייצור הקאווה החל ב1870- על-ידי חוזה ראבנטוס ליד העיר סנט סאדורני ד׳אנויה בפנדס, וההצלחה הגדולה של המשקה הפכה את האזור לאפלסיון )DO). ראמון ז׳אנה, ממייסדיו של מאס קאנדי, נולד בפנדס למשפחת כורמים ש300- דונם הכרמים שלה סיפקו מזה דורות חומר גלם לתעשיית הקאווה. במהלך לימודי כורמות, ייננות ושיווק הוא פגש את טוני קארבו, והשניים גילו שהם חולקים תשוקה משותפת לעולם היין. לאחר תקופות סטאז׳ בשמפיין וכן בבורגון, ממנה הושפע עמוקות, ראמון חזר לקטלוניה. זמן קצר לאחר מכן הרגיש בשל להגשים את החלום שנשא עימו מילדותו, ללוות את הפרי האיכותי של משפחתו מהכרם עד הבקבוק ולהפיק יין שאינו מבעבע. ב2005- הקים עם אשתו מרסה קוסקו יקב באזור לאס גאניולס ד׳אביניונט. שם, בשולי שמורת הטבע של מאסיף דל גאראף, כ10- ק״מ מהים, היו בבעלות משפחתה של מרסה כ100- דונם כרמים שנשתמרו מן המאה ב.17- המיזם של מאס קאנדי החל כשלזוג הצטרפו החבר מהלימודים, טוני קארבו, ובן דודו, ראמון גאלימאני, שגם להם היו כרמי צ׳ארלו, והביאו איתם את יבול החלקות הטובות ביותר. כל אחד מהארבעה הבגיר את ענביו בחבית אחרת ממבחר שכלל אלון אירופאי, אלון אמריקאי, עץ ערמון ועץ שיטה. עם ההחלטה להתמקד בזן המקומי הייחודי, בכרמים בוגרים ובעבודה ייננית בנוסח בורגון, בה פרי מכל חלקה מקבל את הטיפול המתאים לו ביותר, נולד פרויקט QX( ארבעה צ'ארלו(. מסע משותף לתערוכת היין הטבעי, ״לה דיב בוטיי״ )מצרפתית: הבקבוק האלוהי(, בעמק הלואר בצרפת, השפיע על ראמון מאד וגרם לו בסופו של דבר להפסיק להשתמש בגופרית ביין. כשמדברים על יין ״טבעי״ חשוב לזכור כי בעבר כל היינות היו ׳טבעיים׳. מהפיכת התיעוש הביאה לניהול התערבויות על פי פרוטוקול, ולייצור מסיבי של יינות דומים זה לזה. כתגובת נגד, קמה לאחר מלה״ע השנייה תנועת ה׳חזרה לטבעיות׳, ששאפה להחזיר ליין את האותנטיות. חלוציה היו ז׳ול שובה ומרסל לאפייר באזור היין בוז׳ולה, עם כורמות אורגנית וביו-דינמית והתעקשות על מינימום ביסולפיט, וכמה שנים אחר כך ניקולא ז׳ולי באזור היין של עמק הלואר עם כורמות אורגנית וביו-דינמית, וביסולפיט לפי הצורך. כך החלו ׳מלחמות דת׳ שניטשות עד היום, בהיעדר סטנדרטיזציה מושגית ברורה בשאלה מהו הערך העיקרי של הייננות הטבעית, על ׳הגביע הקדוש׳, סלע המחלוקת, חומר השימור ביסולפיט. הכורמות האורגנית המדוקדקת של מאס קאנדי היא בסיס נהדר שמאפשר עשיית יין במינימום התערבות ביקב, בעוד יינות ראמון ז׳אנה הולכים צעד נוסף לכיוון הטבעי ונעשים ללא ביסולפיט כלל. יינות אלו יוצאים תחת השם ׳לה סלאדה׳ בה מייצרים טוני קארבו ואשתו אנה יין ללא ביסולפיט מן הזן מקבאו.